שימוש רפואי במזון על פי התורה שבעל פה, חלק א'

הדרכות כלליות לתזונה

הקדמה:

  בסדרת מאמרים זו אביא מקורות שונים מתוך המסורת היהודית, המתייחסים למזון כבעל תכונות רפואיות.  מתוך מגוון הספרים הגדול בחרתי להתמקד בספרות חז"ל, בעיקר בגמרא אך גם במעט מדרשים שונים, מה שנקרא במילים אחרות תורה שבעל פה.

אין בעבודה זו לייצג בצורה שלימה כלל וכלל את כל הידע הרפואי והתזונתי המופיע במסורת היהודית בכלליות (לא התייחסתי במסגרת זו לתורה שבכתב, ולא לספרות המאוחרת יותר שלאחר התושב"ע כגון כתבים רפואיים של חכמים שונים, ספרות ימי הבינים, הקבלה והחסידות וכו..) וגם לא בתושב"ע בפרט, אלא להראות שאכן הייתה התייחסות ומודעות לנושא זה במסורת היהודית, להראות חלק קטן ממסורת זו ולהביא דוגמאות שונות.
   בחלק מהרעיונות המובאים ישנה הקבלה וחפיפה לרעיונות מתוך שיטות הרפואה המסורתיות השונות (ר. סינית, הודית, מקרוביוטיקה), וחלק אחר שונה מאוד.  יכול להיות שהשוני נובע מתנאים שונים כגון אקלים, סביבה, זמינות של חומרים, הפרעות שונות שסבלו מהן, הבנה שונה בנוגע לאיכות והשפעת המזון על הגוף, וגם ביחס והבנה שונה של רעיונות בסיסיים כגון בריאות וחולי.
   בהתייחסות של הפרשנים השונים לחלקים העוסקים ברפואות, ובתוכם גם מזון כתרופה, ישנם כאלה הסוברים שיכול להיות ששיטות ורעיונות אלה אכן היו מועילים באותו זמן שבו נכתבו, אך מכיון שבמהלך השנים "השתנו הטבעים", זאת אומרת שגם התכונות של כל תרופה ומזון השתנו, וגם הדרך בה פועל הגוף השתנתה, לכן אין להשתמש ולסמוך על השיטות הללו כלל. מצד שני, ישנה גם הגישה האומרת שהדברים הללו עדיין תקפים ושמישים, ושיש מה ללמוד מהידע הזה.
כאשר מדברים על מזונות מרפאים בגמרא, בגדול יש שתי קטגוריות כלליות. האחת, מזונות בעלי ערך רפואי שיתרמו לשמירת הבריאות ולריפוי חוליים שונים על פי דרך הטבע. השניה, רפואות סגוליות שפועלות לא בדרך הטבע, אלא בדרך לא מוסברת מעל חוקי הטבע. פעמים רבות מוסיפים לסגולות הללו אמירות שונות ולחשים. בעבודה זו התמקדתי אך ורק בקטגוריה הראשונה של מזונות מרפאים בדרך הטבע (למרות שמאוד מעניין לנסות להבין מה עומד מאחורי הבחירה של סגולות שונות לטיפול בחוליים שונים).
   עיקרה של העבודה בציטוטים שונים מתוך המקורות, כאשר לרובם הוספתי דברי הסבר והתייחסות. כל ציטוט מובא באותיות מודגשות ובתוך גרשיים. כאשר בתוך גרשיים של ציטוט מופיעות מילים בכתב לא מודגש ובתוך סוגריים, זה אינו חלק מהציטוט אלא תרגום בשילוב הסבר רלוונטי.

תושב"כ ותושב"ע – הסבר קצר
   התורה שעם ישראל קיבל במעמד הר סיני התחלקה לשני חלקים: תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

   התורה שבכתב היא חמישה חומשי התורה, ויותר מאוחר התווספו אליה ספרי הנביאים והכתובים. זהו הבסיס הראשוני בעל החשיבות הרבה ביותר של כל היהדות. כשמה, היו אלה ספרים כתובים.

   התורה שבעל פה (תושב"ע) היותה את כל גוף הידע שאנו מכירים כיום כספרי המישנה, תלמוד, הלכה, אגדה, מידרשים שונים וכו..  בתחילה, כל זה היה ידע שהועבר בעל פה בלבד והיה אסור לכותבו. (איסור זה היה מיכיון שכל מהותה של התושב"ע בכך שהיא דבר חי ומשתנה בהתאם למצבים שונים, ומיכיון שהיא עוסקת ביישום ובהתאמה הנכונה של התורה שבכתב למציאות משתנה מסוימת).
   עם השנים, עם כל הקשיים שעם ישראל חווה במהלך הגלויות השונות והירידה הרוחנית, התירו לכתוב את כל התושב"ע כדי לשמר את כל הידע מחשש לשכחתו. במהלך הכתיבה, חכמי ישראל הכניסו את כל ידיעותיהם במיגוון עצום של תחומים לספרים הללו.  בין יתר הנושאים, מפוזרת כמות לא מבוטלת של אמרות והתייחסויות לגבי בריאות, רפואה ומזון שחלק קטן מהן הבאתי בעבודה זו.

הדרכות כלליות לתזונה

זמן האכילה:
"אמר רב אחא בר יעקב: בתחילה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה". (מסכת יומא, דף עה, עמוד ב)
   במשך כל תקופת גלות מצרים, עם ישראל היה טרוד ומיוסר בעבדות קשה, ולא היתה יכולה להיות להם תרבות אכילה מסודרת, ולכן ביציאת מצרים, כשהתחילו לקבל את המן, משה לימדם שאחד הדברים החשובים ביותר הוא זמנים קבועים לסעודה.
רואים זאת בפסוק: "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע". (שמות טז ח) אומנם מפורטות פה ארוחת ערב ובוקר בלבד, אבל יש לזכור את הסיטואציה של הנדידה במידבר, האויבים השונים וכו, כך ששתי ארוחות ביום הם המינימום הראוי כדי לתמוך בגוף ובנפש מצד אחד, ומצד שני לשמור על הספק התקדמות בנדודים.

אכילת בשר וזמנה
   לפי הפסוק הזה, יש לאכול בשר בערב. רעיון זה אינו מתיישב עם התיאוריות המוכרות לנו. היינו חושבים שדווקא מזון קשה לעיכול כבשר ראוי יהיה לאוכלו בבוקר או בצהרים.  יש לכך מספר הסברים אפשריים:
1. מאחר שהם היו עסוקים בנדודים, ארוחת בוקר כבדה של בשר לא תאפשר להם להתקדם כראוי. ודוקא בערב (הכוונה כנראה לא לשעות מאוחרות, אלא כבר בשעות הערביים המוקדמות) יהיה יותר זמן לעכל כמו שצריך ארוחה בשרית.
2. יכול להיות שאכילת הבשר בערב היא מעין עונש!. לאחר שעם ישראל יצאו ממצרים, הם בכו ודרשו לחם ובשר. רש"י מפרש: "ומה ראה (הקב"ה) להוריד לחם בבוקר ובשר בערב? לפי שהלחם – שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר – שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם, ועוד שהיה אפשר להם בלי בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח שלא כהוגן". זאת אומרת שה' לא מרוצה מכך שהם ביקשו בשר ולכן נתן אותו בערב, שהוא זמן לא מתאים לאכילת בשר!.
3. אפשר לדייק בלשון הפסוק "בשר לאכול, ולחם... לשבוע". רש"י אומר: "בשר לאכול – ולא לשבוע, לימדה תורה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשובע". זאת אומרת בשר הוא מזון שאוכלים ממנו מעט, ולכן בכמות מעטה אכן אפשר לאוכלו בערב.
4. בהמשך להסבר 3, בשר בכמות קטנה יכול לתרום לחיזוק הגוף, ומאחר שבני ישראל היו בשלבי בנייתם כעם והיתה חשיבות רבה לריבוי הילודה, היה דרוש החיזוק הראוי בארוחת הערב כדי לתמוך בKID YANG ולחזק את כח הגברא.

אכילה בזמן המאפשר ראיית המאכל:
   מהפסוק: "...המאכילך מן במדבר למען ענותך" (דברים ח טז) לומדים שאומנם המן נתן לעם ישראל מענה על כל הצרכים התזונתיים שהיו להם במידבר, אבל עדין היה איזה שהוא מימד של עינוי, ובגמרא מנסים לברר מה הוא. מוסבר שכשאכלו את המן, הרגישו את כל הטעמים וכל סוגי המזונות, כל פעם טעם אחר וכמזון אחר, אבל צורת המן היתה אותו הדבר כל פעם. בהקשר הזה אומרים בגמרא במסכת יומא עד עמוד ב: "...אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף: מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין".  לומדים מכך על חשיבות הצבע וצורת האוכל, ושתהליך האכילה מתחיל כבר בראיית העיניים. לכן ישנה אמרה נוספת בגמרא האומרת: "אמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא – לא לאכליה אלא ביממה, - כעין יממה קא אמרינן". ובתרגום: אמר אביי: מי שיש לו סעודה, שלא יאכלה אלא ביום, - כעין יום אנו אומרים. זאת אומרת שמומלץ לאכול במצב ובזמן שיש אפשרות לראות את האוכל.

התייחסות נוספת לזמני אכילה יותר חופשית ומאפשרת התאמה אישית לכל אדם. "בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי (בר קפרא היה מוכר מילים בדינרים. זאת אומרת היה משתמש בביטויים קצרים כדי להביע את רעיונותיו): עד דכפנת – אכול (כל עוד אתה רעב – אכול), עד דצחית – שתי (כל עוד אתה צמא – שתה), עד דרתחא קדרך – שפוך (כאשר רותחת קדרתך – שפוך, רש"י מסביר שזו לשון משל לכאשר אתה צריך לנקביך – שפוך ואל תשהה אותם)." (מסכת ברכות סב עמוד ב). כלומר שכל קביעות זמני הארוחות ומיספר הסעודות נאמרו בתור הדרכה כללית לרוב, אבל באופן ספציפי אדם צריך להיות מודע לגופו ולצרכיו ולדעת להתאים לעצמו את מיספר הסעודות וזמנן.

פת שחרית
"תנו רבנן (שנו חכמים): שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: ... השכם ואכול, בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה......". (מסכת פסחים קיב עמוד א)
רואים מכאן שארוחת הבוקר נותנת כח לגוף כדי שיוכל להסתגל ולהתמודד בהצלחה עם האקלים החיצוני.
במקום אחר מובא עוד דיון בנושא זה:
"... אמר ליה (לו) רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן (מנין דבר זה שאמרו חכמים): השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, ואמרי אינשי (ועוד אומרים אנשים בענין זה): שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך (60 רצים ולא מגיעים ומשיגים את האדם שאכל בבוקר)? דכתיב: 'לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש (ישעיהו מט י), (משמע שמי שאכל ושתה בבוקר, אין שרב ושמש הבאים אח"כ יכולים להכותו). אמר ליה: את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא (אתה אומר ראיה מהנביאים, ואני אומר מכאן מן התורה – ראיה יותר חזקה): 'ועבדתם את ה' אלוקיכם' (שמות כג כה) זו קריאת שמע ותפילה, '...וברך את לחמך ואת מימך' זו פת במלח וקיתון (כוס) של מים, מכאן ואילך (מתקיים המשך הפסוק) 'והסירותי מחלה מקרבך'. (זאת אומרת שבזכות ארוחת בוקר, אפילו שיש בה את המזון הכי פשוט לחם ומים, ניתן להימנע ממחלות רבות). (ממשיכה הגמרא) ותניא: מחלה – זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה? ששמונים ושלושה חלאים יש בה (במרה), מחלה בגימטריה הכי הוו (מחלה גימטריה 83), וכולן (כל החלאים הללו שבמרה) פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן."  (מסכת בבא קמא צב עמוד ב)
   מסביר הרב שטיינזלץ בפירושו לגמרא זו בנוגע למרה: אף שיש מחלות שונות הקשורות במרה, מכל מקום ההדגשה של מחלות אלה שאינן מצויות כל כך תמוהה. יתכן שהכוונה אינה רק למרה כאיבר פרטי, אלא לבעיות השייכות לכלי העיכול בכללם. יש גם שהבינו שהכוונה כאן היתה לפי המובן שיש למילה ברפואה היוונית (וברפואה בכלל עד לזמן החדש) שהתייחסה לארבע מרות שונות שבגוף, שחוסר איזון ביניהן גורם למחלוקת גוף ונפש.
   בתוך דברי הגמרא מופיעה האימרה: "שישים רצים ולא מגיעים ומשיגים את האדם שאכל בבוקר", על כך מובא בפירוש התוספות: "פירש הרב רבינו משולם, שיש בשנה ששה עיתים: זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ומפרש בפרק 'המקבל'(בבא מציעא קו עמוד ב) שכל אחד שני חדשים והם שישים יום..." ופירושו שה 60 רצים הם לשון משל והינם כנגד 60 הימים של כל אחת משש עיתות השנה. מי שאוכל בבוקר, לא ניזוק מהאקלים של כל יום ויום ש"רודף" אותו.
במסכת בבא מציעא קז עמוד ב מובא קטע המונה את מעלותיה הרבות של ארוחת הבוקר:
"תנו רבנן: שלושה עשר דברים נאמרו בפת שחרית: מצלת מן החמה, ומן הצינה, ומן הזיקין, ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, ללמוד תורה וללמד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל (רש"י: זיעה וזוהם), ונזקק לאשתו, ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת כינה שבבני מעיים, ויש אומרים אף מוציא את הקנאה ומכניס את האהבה".
רואים את כוחה ויתרונה של ארוחת הבוקר במיספר תחומים:
הגנה מפני אקלים חיצוני: חמה, צינה וזיקין (הכוונה לרוח).
חיזוק WEI QI(מערכת החיסון): ויסות הזעה.
חיזוק יכולות מנטליות: מחכימת פתי, יכולת לימוד וכו..
חיזוק האון המיני: נזקק לאשתו..
יצירת רוגע ושלווה: מוציא קנאה ומכניס אהבה. לכאורה תכונות אלה המיוחסות לפת השחרית נראות סגוליות ופחות מובנות, אך מוסבר שכיון שבריאותו שלמה אינו נוטה להתרגז ולריב עם הבריות, כמו שרש"י מסביר שכשאין ליבו טוב עליו, הוא נוח לכעוס, וארחות הבוקר גורמת לכך שליבו יהי הטוב עליו.
יכולת ניקוי המעיים מטפילים: 'והורגת כינה שבבני מעיים'. ומסביר הרב שטיינזלץ: כינה שבבני מעיים – בלשון חז"ל אינה דוקא מן מוגדר ממיני החרקים (כפי שהמילה מובנת בימינו), אלא שם כללי ליצורים טפילים קטנים. הכינה שבבני מעיים היא משום כך שם כולל לטפילים (כגון מיני שרשור) המצויים לעיתים בבני אדם. רש"י מסביר: כינה שבבני מעיים – תולעים.

במסכת גיטין סט עמוד ב נאמר: "פת שחרית מעליא לכולי גופא".  זאת אומרת שלפת שחרית יש תכונה שהוא מועילה לכל הגוף, לכל תפקודיו ואבריו.

הכנת וניקוי הגוף לקראת שעת הסעודה
   מדגישים את הצורך בהתנקות הגוף על ידי הפרשת יציאות לפני הארוחה.
"הנצרך לנקביו ואוכל, דומה לתנור שהסיקוהו על גב אפרו, וזו היא תחילת רוח זוהמא". (מסכת שבת פב עמוד א).
האכילה היא לגוף כמו ההסקה לתנור. שתיהן להבערה. תנור שלא ניקו ממנו את האפר הישן, לא יבער בצורה תקינה, לא יחמם כראוי ולא יבשל בצורה יעילה תבשילים. כך גם בגוף, כל ייצור הצ'י וכל התהליכים והפונקציות התלויות ומתבססות על עיכול תקין וזמינות של צ'י לא יתרחשו כשורה, ויווצר מצב של רוח זוהמא, מפרש רש"י: "כל גופו מסריח בזיעה מסרחת, שהריח נבלע בבשרו ובאבריו, והוה בו לזיעה מזוהמת". הזיעה הזו היא ביטוי לחוסר הרמוניה ובעיה פנימית ובסיסית.

בספר הזהר חלק ב דף קנד מובא: "רשב"י אומר: "בר נש לא יתקרב למיכל מזונא דליה אלא בנקיותא, ועל דא אצטריך בר נש לפנאה גרמיה בקדמיתא עד דלא אכל מזונה, דאיהו טב לבר נש ובריאו ותיקונא דגופא".  ותרגומו: רבי שמעון בר יוחאי אומר: אדם לא יאכל את מזונו אלא בנקיות, ולשם כך צריך האדם לפנות עצמו לפני שאוכל מזון, וזה טוב לאדם ובריאות ותיקון הגוף.

בשעת הסעודה
"שלושה דברים מתיזין (שוברים) גופו של אדם ואלו הן: אכל מעומד, ושתה מעומד, ושימש מיטתו מעומד". (גיטין ע עמוד א)
"חמישה קרובין למיתה יותר מן החיים ואלו הן: אכל ועמד, שתה ועמד, הקיז דם ועמד, ישן ועמד, שימש מיטתו ועמד". (גיטין ע עמוד א).
רואים מכאן שחשוב לשבת בשעת הארוחה. כמו כן לאחר סיום הארוחה אין לקום מייד.

"אין מסיחין בסעודה שמה יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה". (מסכת תענית ה עמוד ב)

במסכת פסחים דף קח עמוד א מוסבר שאין לאכול בשכיבה פרקדן (יש האומרים שהכוונה שכיבה על הגב ויש האומרים שכיבה על הבטן), וכן שאין לאכול בשכיבה על צד ימין.

"ולא יהיה גרגרן ובלען, דברכתא לא שריה במעוי דההוא דאישתכח בלען, ובגין דא אבעי למיכל בנחת". (מדרש רות ג) תרגום: ולא יהיה גרגרן ובלען, שהברכה לא שרויה במעי האדם שאוכל בבליעה ולכן יש לאכול בנחת.

"תנא משמיה דרבי מאיר: דוק בככי ותשכח בניגרי". ( מסכת שבת קנב עמוד א)
תרגום: טחן בשיניים ותמצא ברגלים.
זאת אומרת שעל ידי לעיסה, יגיע כח המאכלים לרגלים ויהיה לך כח ללכת. יש המסבירים שבעת הבחרות, כל עוד האדם צעיר, יש להקפיד וללעוס את האוכל היטב, וכך לא יתרוקנו "מחסני האנרגיה" שלו (לא הנרכשים ולא המולדים) ובעת הזיקנה ישאר לאדם כח.

כמות האכילה
"תניא: והממלא כריסו מכל דבר (שאוכל יותר מידי ואפילו ממאכל בריא וטוב) – אחזתו אחילו (תוקפת אותו מין קדחת). ... ומאי אחילו? (מהו חולי זה?) אמר רבי אלעזר: אש של עצמות". (מסכת גיטין ע עמוד א).
הרב שטיינזלץ מפרש: אחילו – נראה כי מדובר כאן בדלקת ראומטית, אולי דלקת פרקים. במחלה זו יש חום במפרקים הפגועים (אף כי לא תמיד עליה בחום הגוף בכללו), וכאבים עזים.

"אמר ליה אליהו לרבי נתן: אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, לכשתכעוס תעמוד על מילואך". (מסכת גיטין ע עמוד א).
תרגום: אכול ושתה שני שליש מנפח קיבתך, כך במיקרה שתכעס לא יזיק לך הדבר. רש"י מפרש: "ולכשתכעוס – וימלא בטנך כעס – תעמוד על מילואך, אבל אם תמלא מעיך אכילה ושתיה, לכשתכעוס – תיבקע".

מאמר זה הוא הראשון בסדרת מאמרים העוסקים בשימוש רפואי במזון על פי התורה שבעל פה. סדרת מאמרים זו מבוססת על עבודת גמר בקורס ההתמחות בתזונה סינית מקרוביוטית על פי שיטת TEF.

עדו ברק, Dipl.Ac.CH

מטפל ברפואה סינית, דיקור, תזונה מקרוביוטית וצמחי מרפא.

כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

מקורות:

1.קושי מיצ'יו (1989) - מאקרוביוטיקה, הוצאת אור עם.
2.לו הנרי (1999) - ריפוי סיני באמצעות תזונה, הוצאת יבנה.
3.תלמוד בבלי עם פירוש הרב שטיינזלץ, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים.
4.מדרש הרפואה, תשס"ז, מכון מדרש, ירושלים.

5.תלמוד ירושלמי.

לעיון נוסף:

לקריאת מאמרים נוספים באתר לחצו כאן.

על המקרוביוטיקה רפואת הרמב"ם ומה שביניהם לחצו כאן.